בטיול שלנו לניו-יורק, הבנים שלי היו חייבים לבקר גם במקומות שבדך-כלל לא מיועדים לתיירים - השכונות היותר קשות של ניו-יורק  והמקומות ההמוכרים מסרטים.. את הסיורים ערכנו עם דני, הבן של אחי ובחלק מהמקומות לא העזנו לצאת מהרכב. 

כשהגענו לקיר המצוייר שהוקדש לזכרו של ג'אם מאסטר ג'יי ב-205th Street and Hollis Avenue, בקווינס, היינו חייבים להצטלם אז זינקנו מהרכב כדי לצלם ומיד טסנו חזרה. הקיר אמנם זוכה לכבוד אך השכונה היא מהקשות בניו-יורק.תשמעו רואים שם חברי כנופיות מסתובבים ברחוב חבושים בבנדנות המזוהות עם השתייכותם העבריינית... שלא נדע מצרות.

תמיד חששתי לחזור ולבקר בניו-יורק. גדלתי בניו-יורק, למדתי שם בבית הספר היסודי, חטיבת הביניים ובתיכון  ובאופן טבעי הצטברו אצלי חוויות וזכרונות מהשנים הללו. חששתי שאם אחזור לשם אחרי כל השנים שעברו אתאכזב אבל, הבנים שלי נדנדו ושכנעו אותי לנסוע אז החלטתי שאגיע לשם כתיירת רגילה ולא אנסה לשחזר את שנות העשרה.  אך בכל זאת יצאנו לבלות ב-CAFE WHA, מועדון בגרניג' ווילג' שהייתי מבלה בו כנערה בדיוק בתקופה שג'ימי הנדריקס הופיע שם בשם ג'ימי ג'יימס לפני שהוא התפרסם. הייתה הופעה מהממת וכרגיל, בין-לבין, הם נותנים במה גם לאמנים לא מוכרים להופיע. נהניתי מאוד. בתמונה בשחור/לבן צילמתי את החברה שלי גייל בימים ההם בכניסה למועדון.

בתיכון היינו חברות בנפש, למדו באותה כיתה וחזרנו הביתה יום-יום מבית הספר באותה רכבת סאבווי.  אחרי שחזרתי ארצה ב-1969 התכתבנו, ועם כניסת האינטרנט - מצאנו אחת את השניה והמשכנו לשמור על קשר. כשהגעתי לניו-יורק נפגשנו. מריתה אירחה אותי בביתה שבפארק אווניו (הייתי חייבת לצלם),  ביקרנו  במוזיאונים כמו שנהגנו לעשות כשהיינו בתיכון, בילינו במסעדות ובבתי קפה, טיילנו המון וההתרגשות היתה עצומה.

אחרי שסיימנו את בית הספר התיכון  Art & Design  מריתה המשיכה ללמוד ב-F.I.T, מצאה עבודה כמעצבת בבית אופנה נחשב ו...התחתנה עם הבוס. אין ספק שאפשר לקנא באורח החיים שלה אבל אם למישהו מגיע את כל הטוב שבעולם זה למריתה, שנשארה מקסימה ומתוקה בדיוק כמו שזכרתי אותה מהתיכון.

בזמנו, אבי היה בשליחות בניו-יורק מטעם חברת צים ועברנו להתגורר שם כשהייתי נערה. אחי נשאר, התחתן והיום יש לו  3 ילדים נשואים. במשך השנים הוא היה מגיע ארצה מדי פעם אבל את הילדים שלו - דני, רון ותמר, הכרנו בפעם הראשונה כשהם הגיעו לחתונה של הבן שלי. בין הילדים  נוצרה כימיה מיידית  ואני שמחה על כך, אבל מעציב אותי שהם גרים שם ואנחנו כאן. הרגשתי את זה בצורה מאוד ברורה כשהתארחנו באחת השבתות לברבקיו בביתו של רון בניו-ג'רזי. ירד המון גשם באותו יום אבל זה בכלל לא הפריע לכולם לחגוג. בריכה, אלכוהול, על האש, מוזיקה מזרחית (להפתעתנו) וחבר'ה שיודעים לעשות שמח. היה כיף בלתי רגיל.